בתאריך 15/1/2018, ביקרתי יחד עם תלמידי מגמת תקשורת בשוק הפשפשים שביפו. מה חוויתי? האם התרגשתי? כל זאת ועוד, תגלו בכתבה.

 

חבורת תלמידים הולכים בשוק הפשפשים, ותלמידה אחת קופאת במקומה.

 

זה היה יום אפרפר של אמצע ינואר. האוויר הצונן פרע את שיערי, הגשם איים לרדת בכל רגע. נגררתי באיטיות אחרי חבריי לקבוצה והבטתי לצדדים בסקרנות, בוחנת את האנשים סביבי. לפתע, שמתי לב לאדם אחד שנראה לי מוכר להפליא, ולמוחי נדרשו רגעים ספורים כדי לזהות אותו.

זה הוא.

השחקן המפורסם מהטלוויזיה.

נעצרתי. צילמתי אותו כמה פעמים על אף שראיתי שהבחין בכך, רציתי לבקש ממנו סלפי אבל לא היה לי אומץ לעשות את זה, לא רציתי להפריע לו בעת שישב במסעדה ריקה עם אישה כלשהי. כעבור מספר דקות, כאשר כבר התרחקנו מהמסעדה השוממת, קלטתי איזו טעות עשיתי. כמובן שהמחשבות היחידות שלי היו "הזדמנות כזאת יש רק פעם בחיים", "למה אני כזאת ביישנית" ו"מה לא בסדר איתי". בקושי רציתי לצלם משהו, החרטות הציפו אותי לגמרי, עד שהגעתי למסקנה פורצת דרך: אם אמשיך לחשוב כך, לא אוכל ליהנות מהביקור בשוק והיום הזה יהיה מבוזבז לחלוטין.

לאט לאט, ההבנה חלחלה אליי והבטתי סביב. המקום הזה הוא בהחלט לא מקום ששווה להתעלם ממנו.

 

התחלתי לצלם, בערך, כל דבר שראיתי. זיהיתי אינספור תעלומות מסתוריות וסיטואציות מרגשות מבלי שהייתי צריכה אפילו לחפש, רק לפקוח את העיניים ולהסתכל. הייתה אישה אחת שעישנה נרגילה ובכתה, ואני תהיתי אם היא בוכה בגלל שהיא מעשנת נרגילה או שהיא מעשנת נרגילה בגלל שהיא בוכה. על אחד הקירות היה רשום "מה היינו עושים לו היינו סוסים?", התלהבתי מהחרוז המקסים עד כדי כך שצילמתי את הקיר. פריטי האספנות המיוחדים שנמכרו בחנויות, הבדים שנתלו מכל הכיוונים - הכל היה צבעוני ומגוון, הריחות הלא-מוכרים יצרו אווירה של קסם. היו אנשים שראו שצילמתי אותם אבל המשכתי לצלם אותם בכל זאת, היו אנשים שחברי הקבוצה שלי ביקשו לצלם והם הסכימו בשמחה, היו גם כאלה שסירבו אבל עדיין היו נחמדים. היו אנשים שנראו חסרי כל והיו אנשים עשירים, היו צעירים והיו זקנים, כל אדם סקרן אותי ורציתי לדעת את הסיפור של כל אחד ואחד.

האדם המפורסם שראיתי כמה שעות קודם לכן נראה לי כמו זיכרון עמום, יחסית לחוויות הבוהקות שחוויתי בשוק. ולמרות שלקראת הסוף הצלחתי בכישרוני לאבד את הדרך, הרגשתי שלמדתי הרבה על החיים.

 

חבורת תלמידים נוסעים בחזרה לרחובות, ותלמידה אחת מרגישה קצת שונה משהייתה קודם.